לא בכל יום

קרן שמש מאוחרת


רשימות

רכב, טלפונים, בנק, כרטיסי אשראי, חידוש רישיון נהיגה, קבלת הבית מהדיירים שגרו בו, מזכירות המושב – אישור תושבות, שערי מושבים, דואר, הדברה, אנשי מקצוע לבית: צבע, תיקונים, קניות, נגרות, עיצוב, אלומיניום, שער חשמלי לבית, רישום שלושה ילדים לבי"ס, קניה של תלבושות בי"ס וציוד למידה, הכנסת שלושתם למסגרות המדוייקות להם, ויכוחים, ניהולי משברים, אינטרנט, טלויזיה, חשבון חשמל, ארנונה ומים, כביש 6, מכולה עם כל הציוד שצריך למלא את הבית.

תן לי דקה

אלה היו ראשי הפרקים של כל אותם דברים שנחתנו אליהם עם החזרה ארצה וצריך היה לסדר אותם בהקדם בשביל להתחיל נורמליזציה של בית וחיים. אח'כ יבואו עניינים שאותם בכלל לא חישבת אבל גם בהם צריך או כדאי לגעת. ובסוף (או בהתחלה) ישנם רבדים רגשיים, חברתיים, תרבותיים, משפחתיים שנצטרך להתמודד ולהתרגל אליהם מחדש כמו בשיר "תן לי דקה להתרגל אליך שוב". כזה.

כשאת אוהבת

אמרו לי: "בוודאי החזרה לארץ הרבה יותר קלה מהמעבר למדינה אחרת" ואני אומר שיש הבדל אחד משמעותי. כשאת יוצאת לחיות במדינה אחרת את מתכווננת ופוסעת פתוחה לכל מה שלא ידוע ולא מוכר: לאויר ולמזג האויר, לנותני השירות, לשפה, לתרבות, לאנשים, לעונות השנה, למסגרות, לבדידות, לביחד, לחברויות, לבילויים, לטעמים, לנופים, לבעלי החיים, לריחוק, לחיבורים, לעצמך. את מוכנה מראש לקבל ולנסות, את סולחת לכל מה שלא עובד, יש לך סבלנות.
לעומת זאת, כשחוזרים תחושת השייכות כבר נמצאת ולכן כשמשהו לא תואם את הציפיות אז זה מפריע לך כי זה "שלך" והרי תמיד יותר אכפת לך כשאת אוהבת
לדעת לשמור על הפתיחות, הסבלנות והחמלה וביחד עם זה להתחבר מחדש למה שמוכר וידוע זה כבר רובד חדש. זו מלאכת מחשבת.
אני הבנתי אותי.


 

ים

מודעות פרסומת
לא בכל יום

רחוק מהעין


הנה כמה דברים שכדאי לדעת (בעיקר אם יש לך חברה ברילו שזה הקיצור של רילוקיישן).

איפה שהוא בדרך לקראת או תוך כדי, נתקלתי בקבוצה בפייסבוק שמאגדת תחתיה נשים ישראליות מכל העולם שנמצאות ברילו. חלקן כבר שנים, חלקן רק התחילו, חלקן פעם ראשונה וחלקן נדדו מס' פעמים. כל אחת והסיפור שלה, הגיל שלה, החוויה האישית. עולים שם פוסטים בענייני ילדים, תעסוקה, תחביבים, געגועים, נסיעות, חששות וגם בדידות. מכל הבא ליד. לאחרונה עלה שם פוסט שעורר הזדהות רבה והמון המון תגובות וזה היה בנושא חברות. מישהי כאבה את העובדה שחברות טובות שהיו לה בארץ התרחקו, שהיא היוזמת היחידה של הקשר דווקא כשהיא זקוקה לזה כ"כ, שרחוק מהעין? באמת רחוק מהלב. (לחשוד שזו אני זה "האובביאס" לכו הפוך).

עוד קבוצה. אחרת. המלצות, דיבורים והחלפות של ספרים בעברית. יום אחד מישהי העלתה תמונה עם מס' ספרים שהיא סיימה לקרוא ומוכנה לשלוח למי שתגיד ולאן שתגיד. לא האמנתי. כתבתי לה שאם במקרה ואף אחת אחרת ואפשר ורק אם זה באמת בסדר – אז אני אשמח לאחד הספרים שזיהיתי בתמונה. כעבור שבוע וחצי הגיע הספר בדואר ישירות מניו-ג'רסי כמו חדש. חינם. ללא צורך בהחזרה (נראה לי). התרגשתי פעמיים: גם מהספר וגם מהמחווה.

קחו את שתי הקבוצות ושקשקו. יוצאת קבוצה סובבת עולם שכל חברה בה שולחת לאחרת שהיא לא מכירה משהו קטן וטוב שיחמם לה את הלב וירגש אותה. היום הקבוצה מונה כ-60 בנות והיוזמה יצאה לדרך.

בעניין אחר: מה קורה כשהילד שלך רוצה להירשם לחוג (אין מילה כזו באנגלית) כדורגל? בארץ זה נגמר בשיחה קצרה, תשלום והסעה? פה היינו צריכים להגיע לבדיקה אצל רופאה (הוא צ'רמינג וגוד בוי הילד שלך), למלא שמונה טפסים משני הצדדים של אותו דבר, להישבע שהילד בריא ושמח ומצב רוחו טוב עפ"י רוב, שהוא אוהב מתמטיקה וספרדית, לבדוק משקל, גובה, ראיה ולחץ דם, לחתום ב-20 מקומות ולהבטיח שבפעם הבאה לא נשכח פנקס חיסונים. חוג (אין מילה כזאת באנגלית) כדורגל. לא טיסת חלל רבותיי. כדורגל.


בתמונות: התחלה של רעיון למשלוח, תחתיות קרושה כמחווה של תודה.

m1 FullSizeRender

לא בכל יום

בננות ירוקות


עוד כשהיינו בארץ תכננתי להגיע להופעה שלו. של עידן רייכל והפרוייקט שלו. אלא שלא יצא (לי. לא לו). אתמול הוא הגיע לסיאטל והופיע באולם המופעים של אוניברסיטת וושינגטון יחד עם הגיטריסט האומן האפריקאי ויקס פארקה טוראי כששניהם מלווים בשני אומנים נגנים מוכשרים לא פחות. עידן רייכל ללא הפרוייקט. מעל לעונג הצרוף והגוון הנעים והמקורי כ"כ שהעלה ההרכב על הבמה, זרמה בי תחושה של גאווה. הרגשתי כאילו שהגיעה דרישת שלום אמיתית וחוצה גבולות מטעמה האהוב והמוכר של המילה והניגון שהוא הכי "שלנו". הקהל האמריקאי התנהג יפה ואהב מאד: מחה כפיים במקומות הנכונים, הניד ראשים כמו חתול סיני על הדשבורד, קם, הריע.

"בננות ירוקות" הוא סיפור שנשזר בחן רב בתוך הערב כשרייכל מספר על אביו שעומד בתור בבנק והפקידה הצעירה בבנק מנסה לשכנע את מי שעמדה לפניו בתור – "צעירה" בת 92 – להשקיע את כספה בתוכנית חיסכון ל-5 שנים. ענתה לה אותה "צעירה" בת 92 שבגילה היא אפילו לא קונה בננות ירוקות.

מי שקצת מכיר את תהליך היציאה לרילוקיישן יודע שעוד לפני שמגיעים ליעד, ישנם חודשים ארוכים של סימני שאלה, חוסר ודאות והמון המתנה. בינואר הקרוב אנחנו עוברים לבית אחר שאותו מאד רצינו. היינו צריכים לקחת סיכון שנפסיד הרבה כסף על שבירת החוזה הנוכחי אם לא ימצאו דיירים במקומנו. אז נמצאו הדיירים האלה (הראשונים והיחידים שבאו לראות את הבית) ואתמול הם התקדמו צעד משמעותי שמראה על רצינותם לגבי העסקה. לא תמיד המאמץ באמת יעיל, יש פעמים שהכי פשוט לחיות את הרגע ולתת לדברים לקרות מעצמם.

את ערב ההופעה קינחנו בבירה ונאצ'וס בפאפ מקומי חמוד, אף לא בננה ירוקה אחת.


IMG_5326 IMG_5339 IMG_5332 IMG_5333 IMG_5334 IMG_5349 IMG_5350 IMG_5351