לא בכל יום

פוסט מתנה


יש לנו במשפחה מן מנהג שהתפתח במהלך השנים והוא אומר שבכל פעם שיש למישהו מבני המשפחה יומולדת, אז הוא לא רק מקבל מתנה אלא גם מעניק לאחר (אח לאחיו וההורה לילדיו) וזאת בשביל שכולם ישמחו ויצפו לחגיגה אבל גם בשביל ללמד שלתת זה לא פחות כיף מקבל.

מתוך זה ומאחר ורק עכשיו חגגתי יומולדת בעצמי וכך קיבלתי ברכות ואיחולים ומתנות ותשומת לב נעימה (תודה מאד גדולה), רציתי גם אני לתת משהו משלי. רציתי לספר על אחד הדברים הנפלאים שהגעתי אליהם במהלך השנה שחלפה ואולי אם אספר, זה ייתן מעט השראה למי שקורא וייטיב ולו בקצת את דרך ההסתכלות על החיים.

לא בדיוק זוכרת באילו נסיבות עלתה לה שיחה ערה ביני לבין בתי הצעירה שהיא בת 8, אבל איך שהוא היא שאלה שאלה שהיתה קשורה באימון מחשבות. שאלה אותי למה הכוונה. "זוכרת שלפני כמה זמן", אמרתי לה, "באת אליי וטענת שהיה לך יום גרוע? הכל הלך בו רע ולא הסתדר? ואני ביקשתי ממך לקחת דף נייר, לשבת בחדר להתאמץ ולכתוב רשימה של דברים שדווקא היו נפלאים ועשו לך טוב בלב?" כן, היא זכרה. עד עכשיו הרשימה הזו תלויה אצלה על לוח שעם בחדר ומדי פעם היא מוסיפה שם סעיפים או סתם מציצה להיזכר מה עשה לה טוב. "זה נקרא לאמן את המחשבות".

מחשבה. כמו חברה הכי טובה. מאותם נכסים הכי אישיים שיש לנו. מוגנת כמו מעיין סודי בתוך רכס הרים ששומר עליה. יכולה להיות הרסנית ומעיקה, להפוך לנו את הבטן, להפחיד, לייאש, להרוס ומצד שני להצמיח, לחזק, לעודד, לחייך, לשמור לנו על שלוות הנפש. היפה הוא מרחק המחשבה בין הטובה לאחרת והקלות היחסית שניתן להחליף בין מחשבות (אם מתאמנים). מחשבה יוצרת מציאות.

רק הארתי. לפעמים זה כל מה שצריך.

ענת


img_4416

מודעות פרסומת