לא בכל יום

קרן שמש מאוחרת


רשימות

רכב, טלפונים, בנק, כרטיסי אשראי, חידוש רישיון נהיגה, קבלת הבית מהדיירים שגרו בו, מזכירות המושב – אישור תושבות, שערי מושבים, דואר, הדברה, אנשי מקצוע לבית: צבע, תיקונים, קניות, נגרות, עיצוב, אלומיניום, שער חשמלי לבית, רישום שלושה ילדים לבי"ס, קניה של תלבושות בי"ס וציוד למידה, הכנסת שלושתם למסגרות המדוייקות להם, ויכוחים, ניהולי משברים, אינטרנט, טלויזיה, חשבון חשמל, ארנונה ומים, כביש 6, מכולה עם כל הציוד שצריך למלא את הבית.

תן לי דקה

אלה היו ראשי הפרקים של כל אותם דברים שנחתנו אליהם עם החזרה ארצה וצריך היה לסדר אותם בהקדם בשביל להתחיל נורמליזציה של בית וחיים. אח'כ יבואו עניינים שאותם בכלל לא חישבת אבל גם בהם צריך או כדאי לגעת. ובסוף (או בהתחלה) ישנם רבדים רגשיים, חברתיים, תרבותיים, משפחתיים שנצטרך להתמודד ולהתרגל אליהם מחדש כמו בשיר "תן לי דקה להתרגל אליך שוב". כזה.

כשאת אוהבת

אמרו לי: "בוודאי החזרה לארץ הרבה יותר קלה מהמעבר למדינה אחרת" ואני אומר שיש הבדל אחד משמעותי. כשאת יוצאת לחיות במדינה אחרת את מתכווננת ופוסעת פתוחה לכל מה שלא ידוע ולא מוכר: לאויר ולמזג האויר, לנותני השירות, לשפה, לתרבות, לאנשים, לעונות השנה, למסגרות, לבדידות, לביחד, לחברויות, לבילויים, לטעמים, לנופים, לבעלי החיים, לריחוק, לחיבורים, לעצמך. את מוכנה מראש לקבל ולנסות, את סולחת לכל מה שלא עובד, יש לך סבלנות.
לעומת זאת, כשחוזרים תחושת השייכות כבר נמצאת ולכן כשמשהו לא תואם את הציפיות אז זה מפריע לך כי זה "שלך" והרי תמיד יותר אכפת לך כשאת אוהבת
לדעת לשמור על הפתיחות, הסבלנות והחמלה וביחד עם זה להתחבר מחדש למה שמוכר וידוע זה כבר רובד חדש. זו מלאכת מחשבת.
אני הבנתי אותי.


 

ים

מודעות פרסומת