לא בכל יום

קרן שמש מאוחרת


רשימות

רכב, טלפונים, בנק, כרטיסי אשראי, חידוש רישיון נהיגה, קבלת הבית מהדיירים שגרו בו, מזכירות המושב – אישור תושבות, שערי מושבים, דואר, הדברה, אנשי מקצוע לבית: צבע, תיקונים, קניות, נגרות, עיצוב, אלומיניום, שער חשמלי לבית, רישום שלושה ילדים לבי"ס, קניה של תלבושות בי"ס וציוד למידה, הכנסת שלושתם למסגרות המדוייקות להם, ויכוחים, ניהולי משברים, אינטרנט, טלויזיה, חשבון חשמל, ארנונה ומים, כביש 6, מכולה עם כל הציוד שצריך למלא את הבית.

תן לי דקה

אלה היו ראשי הפרקים של כל אותם דברים שנחתנו אליהם עם החזרה ארצה וצריך היה לסדר אותם בהקדם בשביל להתחיל נורמליזציה של בית וחיים. אח'כ יבואו עניינים שאותם בכלל לא חישבת אבל גם בהם צריך או כדאי לגעת. ובסוף (או בהתחלה) ישנם רבדים רגשיים, חברתיים, תרבותיים, משפחתיים שנצטרך להתמודד ולהתרגל אליהם מחדש כמו בשיר "תן לי דקה להתרגל אליך שוב". כזה.

כשאת אוהבת

אמרו לי: "בוודאי החזרה לארץ הרבה יותר קלה מהמעבר למדינה אחרת" ואני אומר שיש הבדל אחד משמעותי. כשאת יוצאת לחיות במדינה אחרת את מתכווננת ופוסעת פתוחה לכל מה שלא ידוע ולא מוכר: לאויר ולמזג האויר, לנותני השירות, לשפה, לתרבות, לאנשים, לעונות השנה, למסגרות, לבדידות, לביחד, לחברויות, לבילויים, לטעמים, לנופים, לבעלי החיים, לריחוק, לחיבורים, לעצמך. את מוכנה מראש לקבל ולנסות, את סולחת לכל מה שלא עובד, יש לך סבלנות.
לעומת זאת, כשחוזרים תחושת השייכות כבר נמצאת ולכן כשמשהו לא תואם את הציפיות אז זה מפריע לך כי זה "שלך" והרי תמיד יותר אכפת לך כשאת אוהבת
לדעת לשמור על הפתיחות, הסבלנות והחמלה וביחד עם זה להתחבר מחדש למה שמוכר וידוע זה כבר רובד חדש. זו מלאכת מחשבת.
אני הבנתי אותי.


 

ים

מודעות פרסומת
לא בכל יום

טיפ טיפה טיפים


מאז שהתגוררנו שנתיים וחצי בטיוואן למדנו שחופשים צריך לתכנן כמה חודשים מראש בעיקר אם יש כוונה לטייל במקומות חדשים. את הטיול האחרון לגרנד קניון, ברייס קניון וציון פארק אשר תיעדתי בתמונות בפייסוש בכל יום, תיכננו בעצמנו. הורדנו שתי תוכניות מהאינטרנט והתאמנו אותן לצרכים ולזמנים שלנו כמשפחה כך שהתוכנית תהיה מגוונת, כך שלא נבלה זמן ארוך מדיי ברכב ושנמקסם את מה שיש לראות ולעשות במסגרת הזמן שלנו.

עכשיו, אחרי שערימות הכביסה כבר טופלו ולא נשארה אף גרב ללא זוג(!!!) וכן סיר מבושל וסלט טרי ולא עוד המבורגרים עם צ'יפס רווי שמן נחים במטבח, אני יכולה לעמוד על כמה נקודות שהפכו את הטיול הזה למופלא.

נקודה ראשונה היא עניין התכנון. באמת שתכננו טוב. המסלול שעשינו היה מסלול מעגלי שיצא מלאס וגאס וחזר לשם. חישבנו את זמני הנסיעה מתחנה אחת לאחרת וידענו מה היינו רוצים לראות בכל תחנה שנגיע אליה. אבל מה שיותר חשוב הוא לשמור על גמישות מחשבתית ולהסכים להיפתח לשינויים. השארנו מקום לספונטניות והפתעות כך שלדוגמא, לא כל בתי המלון היו מוזמנים מראש. היו מקומות שבהם סימנו לעצמנו מס' דברים ששווה לראות ובסוף התפספס לנו והחלפנו את התוכנית באחרת לפי המלצה של תושבי המקום ולפי מה שהתחשק לנו. שינויים בתוכנית תמיד מולידים הפתעות מיוחדות ומתבלים את הטיול באופן שלא ישכח וזה גם משהו שהופך את הטיול מטוב למצויין.

הנקודה הבאה היא להגיד יותר "כן" ופחות "לא". הייתי מעלה את הנקודה הזו גם ליומיום אבל במסע משפחתי שהוא חופש היא אפילו יותר חשובה. זו חלק מהפתיחות והשחרור שיש להגיע אליו כשיוצאים יחד. השגרה מגלגלת את כולנו למעין תבנית אוטומטית של עבודה, שעות, זמנים, שיעורים, מטלות, חוגים, הסעות ועוד ועוד, וכ"כ חשוב לעצור את האוטומט הזה ובמקום סכמה רגילה של מה כן ומה לא, לשחרר. להעיר כמה שפחות, להסכים כמה שאפשר לכמה שיותר – אין הרגשה נעימה מזו לכולם.

לא להתעסק במה שהיה אפשר "אם".. ברצינות. מה יועיל? הגעתם למקום שבו לפי התוכנית הייתם אמורים נאמר לעשות ראפטינג על הקולורדו, אבל מה לעשות שאפריל ומזג האויר מתעתע, יום לפני ירד גשם זלעפות וסגרו את האתר. מה יועיל עכשיו שתגידו "אם היינו באים יום לפני…" וכן הלאה למיליון דברים שעלולים להשתבש במהלך התכנון ותוך כדי הטיול וגם בחיים בכלל. לחזור ולספר לעצמך את אותו סיפור שלא הצליח, אם זה לא בא כדי לתחקר וללמוד איך לתקן לפעם הבאה, זה מיותר וטפשי ובעיקר מדרדר אנרגיות.

להשתדל בכל יום לפחד קצת ממשהו. זו לא קלישאה. כשבכל יום את בוחרת לעשות משהו שאפילו מפחיד אותך במעט קורים מס' דברים: קודם כל זו הזדמנות לרגע של חינוך ודוגמא אישית לילדים שלומדים ממך לא לפחד מלפחד וגם להתגבר על פחד. שנית, האדרנלין ואחריו תחושת הסיפוק הם כמו לצעוד בתוך החיים עצמם במקום לאגף אותם מימין. זה הכיף, אלו הן החוויות שלא ישכחו, שם צומחים. שם חיים.

לקנות מזכרת. לא משנה לאן טיילנו ואיפה היינו, תמיד קנינו מזכרת. הילדים וגם את תמיד תרצו לקנות משהו (למזכרת). כשמראש את מגדירה לעצמך ולילדים שכל אחד יוכל לבחור לעצמו קניה אחת (או יותר) וזה יהיה משהו שתמיד יזכיר את אותו הטיול, אז אולי לא חסכת כסף אבל חסכת התלבטויות בסוגיות חינוכיות כי היית מוכנה לזה מראש ושחררת. מעבר לכיף הקניה החדשה, תיעדת מכלול של זכרונות שקשורות באותו רגע. אותי שיכנעתי.

אלוהים נמצא בפרטים. כשאני אומרת את זה אני מתכוונת לדוגמא שאם את יודעת שהטיול כולל נסיעות ארוכות ויש איתכם עוד שלושה ילדים ברכב, אז כנראה שיהיה שווה להשקיע ברכב מספיק גדול ומרווח. אם את יודעת שהטיול כולל נסיעות ארוכות עם שלושה ילדים ברכב, אז כנראה שיהיה שווה להשקיע בנישנושים ושתייה וכן בעצירות שישברו את רצף הנסיעה ויקלו. אם את יודעת… אז כנראה שיהיה שווה מדי פעם לציין בפני הילדים איזה יופי הכל, מה זה מרגיש, איזו שמש, איזו שלווה ושקט, מה טעים, איזה פרח מדהים באמצע המדבר וכן הלאה ובעיקר מה מיוחד לאותו מקום אליו הגעתם ולרגע המסויים שנמצאים בו. לדבר בגובה עיניים ולהאיר (אם את יודעת).

דני לביא. בפוסט הבא.


IMG_5764