לא בכל יום

הזוית של הקפה


אני מודה שאחד היתרונות שמצאתי לעצמי בתקופה של רילוקיישן היא העובדה שיש פניות להיפתח למחשבות חדשות, רעיונות, כיוונים ובכך באופן כללי לחקור מקומות ודברים שעוד לא הייתי בהם (לאו דווקא פיזיים). הדבר האחרון שלמדתי ואני לומדת, עוסק במשהו גדול אבל כ"כ קטן. היקום. יש אולי שירימו גבה או יחשבו הנה עוד קישקושים רוחניים אבל אני יכולה להגיד להם להיות פחות ציניים ולהיפתח שניה.

אתם עומדים מול מזנון ארוחת בוקר של מלון קסום בחופשה מפנקת. האם תחפשו את אותו דבר שאתם רוצים לאכול או רק תגידו מה לא? חוקי היקום מדברים בשפת אותו המזנון: תבחרו מה אתם כן רוצים ולא במה שלא. במקום לדאוג מדברים או להטיל ספק, במקום להצטדק או להגיד מה אני לא: לא רוצה להפסיד, לא רוצה לפספס, לא רוצה להיכשל, לא רוצה לשכוח, לא רוצה להיות חולה או לאחר או לאבד וכן הלאה (כי כל אלה גורמים לי להרגשה לא נעימה), אני אתמקד במה שאני כן רוצה להרגיש ובכך אתחיל להניע אנרגיה פנימית בלתי נראית שתפעיל את כוח המשיכה של היקום לאותו דבר שאני רוצה. בענווה.

הרבה פעמים אנחנו מתבלבלים כי איבדנו את ההסתכלות וההבחנה בדברים שעושים לנו טוב (אלה הגורמים לנו סיפוק, גאוה, משמעות, הערכה, אושר, שפע, נחת, שלווה, קלילות, שמחה, אהבה וכו') ואנחנו לא מאפשרים לעצמנו ללכת בדרך שבה יש פחות התנגדויות ומחסומים. אפשר וצריך לקחת הכל בצורה קלילה ופתוחה שתגרום לנו להרגיש יותר נעים. התמקדות במה שאין ו/או לא עובד ממשיכה לקיים ולהזין את אותם הדברים עוד ועוד.

קחי צלחת, גשי למזנון ותבחרי מה כן. יהיה לך טוב. הטוב הזה ייצר עוד טוב ועוד. ככה זה. זה עובד. בתאבון!


img_3692

מודעות פרסומת
לא בכל יום

בקשו לעצמכם עוד קצת


לקראת השנה החדשה אני רוצה לאחל לילדים שלי, בעלי ואמא שלו, אחיו, להורי, לאחיי, הדודים לכולם כולם כולם כולל החברים וגם אלה שהם פשוט מכרים או חברים לפייסוש או בכלל לא קשורים – שתהיה שנה של הנאה. כל אחד מאיתנו נולד עם הרצון והצורך להנות ורק כשאנחנו נהנים ממש מעומק הלב אנחנו לחלוטין מיושרים עם מי שנולדנו להיות. רוצה לאחל לכולנו לראות, להכיר ולהוקיר כל הזמן באותם הדברים הקטנים והגדולים, הבלתי תלויים, שמביאים הנאה וכיף על ליבו. לא להתנגד להם.

באחד הסשנים שיצא לי לראות של אסתר היקס ב-YouTube היא ממשילה את כל מסלול חייו של אדם לנהר זורם. אנחנו אלה שעולים בשלב הלידה על הנהר הזה שלנו ושטים בתוך קייק. הרבה פעמים אנחנו מחליטים, משום מה, לחתור נגד הזרם במעלה הנהר וזה קשה מאד, רע ומתיש. ככה זה כשאנחנו כועסים, מקנאים, מתנגדים, לועגים, עושים דווקא, מצטדקים, עושים חשבונות לאחרים, שופטים, מנסים לחנך את כל העולם. זה הרי לא מי שאתם באמת, אז למה שלא "סובבו את הקייק" היא תגיד לכם. התנגדו פחות, תרפו ותנו לו לשוט עם הזרם. וכשזה נעים, והמים לוקחים אתכם לאן שאתם אמורים, הישענו קצת ותנשמו, תנו לרוח ללטף את הפנים, תנו לעצמכם להקשיב לצלילי טבע נעימים, לריחות.

כשנהנים מעומק הלב ומרגישים טוב, איפה שיש סיפוק או אהבה או הערכה או גאווה או אושר או שמחה או התרגשות או שפע או מימוש או ביטחון או קלילות וכו' – בקשו לעצמכם עוד קצת. או במילים אחרות –

שנה טובה!

 

רשמתי בעיפרון על קאנבס


 

img_3485

 

לא בכל יום

קוסטה ריקה 2016


 

לא היתה ברירה אלא לתת לדברים מעט לשקוע אחרי אותה אינטנסיביות שבה חווינו הכל. טיול שהתחיל בלחץ דם גבוה כשגילינו יומיים לפני הטיסה שאחד הדרכונים אינו מספיק בתוקף ושיש צורך בויטמינים פלוס טיסה בהולה לקונסוליה של סן פרנסיסקו לנסות לסדר הכל בזמן, המשיך בחווית אקסטרים. יקיצות מוקדמות בשעות שכבר לא זכרנו על השעון, ימים ארוכים ומראות של טבע שופע ועצום עלינו. הכל מסביב ירוק על כל גווניו, מתנגן בספרדית עליזה, נדיבות יקומית, פשטות ושפע של בעלי חיים. ואז מתחילים לחזור. בקונקשן בלוס אנג'לס, שעת לילה מאוחרת, כולם עייפים מעמידה אינסופית בתור ואנחנו מתרוצצים מרוטים להספיק לטיסת ההמשך שבמזל עוד חיכתה לנו ולעוד מישהו.

איך אמר לנו עמית בארוחת הבוקר שלמחרת? נמאס לי מכם כבר  🙂

צריך את הזמן להרגיע הכל ולראות בסוף מה צף שם. מה היה לנו שלא נישכח, גם אם אלה דברים קטנים שהפכו להיות בשגרה של הטיול הזה. כאלה הם הפירות הטריים החתוכים ומוגשים כחלק מארוחות הבוקר (אח'כ אני אנסה להמשיך את הפינוק הזה גם בבית), החלוקה למיטות בכל יום גם כשמחליפים מלון כל יומיים או שלושה ושוב אורזים הכל ושוב "סורקים" שלא שכחנו. את הצפייה המשותפת באולימפיאדה בכל ערב בסופו של יום והגאווה שחשנו בירדן ג'רבי ואורי ששון. לא נשכח את החיבורים המפתיעים עם אנשים ממקומות שונים בעולם שבמקרה היו שם במקום ובזמן שלנו. את הידע העצום של מדריכי הטיולים שכולם הם סוג של מוגלי שכל הג'ונגל חבר שלו ויחד הם מדגימים שיתוף פעולה מנצח. טוב, גם את הלחות האדירה שיש שם לא נישכח. את זה ששלושה ימים ניסינו לתלות בגדים רטובים לייבוש וזה לא התקדם לשום מקום. מזג אויר הפכפך וחם עם ממטרים כבדים וסופות רעמים כל לילה כל הלילה ובבוקר לא נודע.

לא נישכח את האדרנלין שביעבע בנו, היתושים שאכלו אותנו, את המרחקים הרבים שגמענו. היינו תיירים לכל דבר ועניין באותו מסלול קבוע שאותו עושים רב מי שמגיע לשם, מובלים אחר הסברים וסיפורים. פה ושם עברה בנו המחשבה שאולי יכולנו להיפרד מעט מכל "העדר" ולטייל לבד, אבל כן ליווינו באישון לילה צבת ים מטילה את ביציה על החוף, ראפטינג, זיפ-ליין, טרזן, שיט תנינים, גשרים תלויים, טיול סוסים, גלישת גלים, נחלים, הרי געש, מפלים, מרוץ למיליון ויותר. ימים שלמים של חוויות ועוד ועוד לסחוט את הזמן הזה. בראיה אחורה נדמה שמה שהכי מיוחד שם זה הכבוד והענווה שרוכשים האנשים זה לזה ולטבע השופע שמקיף אותם. הם אוהבים אותו והוא לחלוטין מחזיר להם אהבה.

 

לסיום רציתי להגיד תודה גדולה ל-Lands in love ובמיוחד לליאור ורונה, אשר עזרו לנו מאד בתכנון של הטיול, בהזמנת בתי המלון, הסיורים, ההדרכות. על שאירחו אותנו אצלם והגישו לנו מטעמים מעולים ממטבחה של השפית שלהם נעמה. הם צוות של כ- 20 חבר'ה ישראלים אשר רכשו את חלקת אלוהים שלהם אי שם בקוסטה ריקה ומשם הם מנהלים מסלולי טיול לעשרות ישראלים ברחבי העולם וגם את המלון והאטרקציות שברשותם, תוך הצלת בעלי חיים ושמירה על הטבע. תודה להם על יחס קשוב ומקצועי.


 

IMG_4828

 

 

 

לא בכל יום

מפרידה


אחד הדברים שמצאתי את עצמי בוחנת לאחרונה הוא "מדיניות ההפרדה". ז"א לקחת פעולה אחת שאותה יש לבצע או מתוך רצון או כי "צריך", ולנסות להתמקד אך ורק בה תוך כדי ריכוז וגם תוך כדי השקטת רעשים שאינם קשורים לפעולה שכרגע. בזמן שמתבצעת מדיניות ההפרדה הזו וגם בזמן שאני מתחילה להתעסק בדבר עצמו, אני מוסיפה אהבה ותשומת לב בנדיבות ומתוך מחשבה מכוונת.

זה נראה בערך ככה: כשאני צריכה להסיע את אחד הילדים מפה לשם, אני דואגת שתהיה לי מוסיקה שאני אוהבת באוטו. אני נוסעת רגועה ומנסה לשים לב לדברים נעימים ויפים שיש בדרך. כשאני צריכה לקפל כביסה, אני מקפידה על הקיפולים, מסניפה מדי פעם את הריח הנעים. צריכה להכין כריכים לקייטנה? מדמיינת מה יאהבו הילדים "לפגוש" בכריך כשיאכלו וגם חושבת איך אפשר לגוון להם בכל יום מחדש. מקפידה על הפעולות הכי קטנות ואוטומטיות: על המריחה, על האריזה. בהכל משקיעה מחשבה, ריכוז ואהבה. יוצאת להליכה או ריצת ערב או בוקר? מתלבשת בלבוש נוח, מוסיקה שאני אוהבת ומתחילה לצעוד כשכל חושיי מלקטים מראות נעימים, רוח טובה בפנים, ריחות של פרחים וכן הלאה. בכוונה נתתי דוגמאות "קטנות" מיומיום, אבל זה עובד על כל דבר רק צריך להתכוונן.

מה שמגלים כשעושים את זה הוא שמפלס ההנאה עולה. לא רק מדברים שאני אוהבת, אלא גם מכאלה שפחות. אני לומדת להעריך רגעים קטנים ולהודות עליהם. אני רגועה יותר, קשובה ומקשיבה, משמעותית הרבה יותר ומחשבות מטרידות אינן מרעישות לי בראש כשאני מפרידה. אולי כל זה נשמע פילוסופי או מובן מאליו אבל זה לא.


 

IMG_4403

לא בכל יום

השלג של האביב


אז בפעם האחרונה שהלכתי חלפו הרבה מחשבות אצלי בראש. התעופפו כמו אותם פרחי סבא שכבר שבועיים ממלאים את האויר ומסמנים שאנחנו מחליפים עונה בעונה. אני קוראת לזה השלג של האביב. אז בקיצור, המון מחשבות חשבתי אותו יום אבל אחת מהן, ממש הלהיבה אותי. אמרתי לעצמי שאני צריכה לשבת ולכתוב לכל אחד מילדיי את התכונות המאד ספציפיות שלו ולעשות את זה בזהירות והמון אחריות כדי שלא יטפטף לי פנימה משהו ממני. רק עובדות. ממש. תכונה או כישרון שמעורבבים להם בדם מהיום שנולדו ולא דווקא התגבשו אחרי התערבות וחיזוקים מהסביבה "התומכת".

לזהות באופן הכי מזוקק שאפשר למי מהם יש סבלנות יוצאת דופן, או מי מקפיד על פרטים, האם מישהו מהם בולט ביכולת הביטוי שלו, השיכנוע או הויכוח? חשיבה מתמטית? מוכשר בספורט מסויים ולא בגלל שקיבל דחיפה לכיוון? מנגן בכישרון מתוך תשוקה? האם מישהו מהם ניחן בחוש אסתטי באופן בולט? חיבור טוב בין עין ליד, מניח נכון צבעים על הנייר וחוזר לזה מתוך עצמו? מי מהם שכותב מדוייק ומביא חשיבה אחרת? מתעניין ומתלהב מטבע? בעלי חיים באופן כללי או חיה מסויימת במיוחד? יזמות היא בדמה? אהבה יוצאת דופן למים? ים? מישהו מהם אוהב אוכל? להכין? לאפות? האם זה מצית לה את הדימיון והיא רוצה שם זמן גם בלעדייך ולא רק כדי לאכול?

ככל שגדלים אנחנו חשופים לצרכים, לאנשים, למשפחה, למורים, למקומות עבודה, לתחרות, לציפיות, למקומות ולהשפעות אשר לא פעם משנים לנו את הדרך שנועדנו ללכת בה. הרגעים הטהורים של מי שהם היו שם בתור עצמם באופן האותנטי ביותר יכול להמשיך הלאה אבל עלול גם להישכח. הוא עלול לשכוח שאהב לרוץ, שידע לחשוב מחוץ לקופסא, לצייר, לדמיין, לטפס, שהקפיד על פרטים, שרדף צדק או אולי ניחן בכישרון טכני יוצא דופן? כריזמה? היא עלולה לחשוב "שהיה לה את זה" עם ילדים למרות שאין לה סבלנות במיל, ולעומת זאת היא מצטיינת בביטחון שלה, יודעת להילחם כשצריך, אוהבת אקשן, צריכה עניין כל הזמן, לומדת מהר. שהוא אוהב להצחיק ולצחוק וגם היא. וככה עוד ועוד תכונות שהן שם מאז ומתמיד ולא כי מישהו נגע להם ושינה להם או הזיז.

עוד כמה שנים, אחרי שכבר יהיה להם תואר ראשון ושני ושלישי, ומשפחה, הם יצאו להליכה אחה"צ, בדיוק בשלג של האביב וישאלו את עצמם מה המתנה שנולדו איתה, זו שעושה אותם משמעותיים ומסופקים, שאיתה הם אוהבים את עצמם כל יום מחדש וממנה יכולים גם לתת לכל העולם.

אולי זה רעיון נחמד לצלם להם את הטבע שהם עכשיו, שיהיה להם מזכרת


 

IMG_3612

לא בכל יום

והיגדת לביתך


 

שקארמה זה לא שם של תבשיל בולגרי. זה סימן לנהוג באדיבות וענווה כלפי הסביבה והיקום כי לעולם אין לדעת מתי ואיך הם "יפגשו" אותך בחזרה

שטיימינג זה לא מותג חדש לבגדי יוגה. טיימינג זה תמצית הרעיון לכך שדברים קורים בתזמון מדוייק גם אם נידמה לך באותו רגע שלא. שהחוכמה היא ללמוד ולצמוח כשמשהו לא בדיוק מסתדר כמו שהתכוונת. שלהצטער ולהתעצב ולהתעצבן או להתגעגע ואז לסלוח ולהמשיך הלאה זו אצילות נפש

שאנשים מאושרים הם אלה שעסוקים פחות בהשוואות, ושהדשא של השכן? האלטורו הירוק? המנצנץ? המכוסח תמידית ונראה כמו גני וורסאי? לא ממש מטריד אותם כי הם מעריכים מכל הלב את החובזה והסביון שלהם ואפילו את המוקש שהשאירה הכלבה. ואם לא? אז היגדת לביתך לקום ולעשות מעשה ולהתחיל שינוי שיוציא אותך מעבדות לחירות כי כשמישהו נמצא בסיטואציה מסויימת הוא שם כי זה נוח לו ולא משנה מה הסיבה

שהיא חייבת לעשות שטויות אם היא רוצה לראות נצנצים אמיתיים של סרטים מצויירים. קצת לטפס על משקופים, לרקוד בלי סיבה, לשיר, לעשות פרצופים למראה, לרכב בלי ידיים, להיכנס בלילה לים, להתלבש כמו מישהי אחרת, לקפוץ הכי גבוה שאפשר, לפחד ולהעיז. עדיף להצטער על דברים שעשית מאשר על דברים שלא עשית

לחפש לעצמה אפיקומן ולדמיין שאם היא מוצאת, היא יכולה לבקש כל דבר. מה היתה מבקשת? מה יעשה לה טוב. לחפש בכל מיני מקומות וכיוונים ומומלץ לעשות את זה באויר הפתוח, תוך כדי הליכה או ריצה, עם מוסיקה באוזניים וגם בלי. והיגדת לביתך שיצירה מכל סוג היא חשובה לנשמה ולסביבה. גם ספורט

שהגוף שלה ברשותה. שהיא בלבד מחליטה מי נוגע בה, כמה ואיך. שתשמור עליו, תייצב אותו. הוא עובד ביחד עם הנפש שגם עליה צריך מאד לשמור ולכן חלה עלייך חובת סינון. לא כל מה שכל אחד אומר לך את צריכה לקחת פנימה (אלא אם כן זה משהו טוב)

שתהיה בתנועה, שתהיה קלילה, שאין צורך לנתח כל דבר ולחשוב מכל זוית איך זה נראה או מה יהיה. היגדת לביתך שתדע זאת ושלא תיפול למלכודת העומק כשאין סיבה

שתעשה רוח מבלי לכבות את הנרות, בטח לא של מישהו אחר. שתשתדל להיות משמעותית גם אם זה קורה ממש בדברים קטנים שאינם נראים לעינו של איש.

להיות יותר חכמה מצודקת, לסמן גבולות. יש מלחמות שלא יובילו לשום מקום, שהתוצאה שלהן לא חשובה ואולי אפילו הרסנית. לא. לא כל "מה שיוצא אני מרוצה"

שלהלך רכיל זה מגעיל

יום יום, בוקר וערב, קחי לך כדור של הקשבה. הירוק לא האדום. להקשיב ולא רק לדבר. זה טוב לבריאות ולשיפוטיות ועוזר להבין אנשים גם אם הם מדברים שטויות בערמות

שזהו כרגע.. אולי נמשיך בפסח הבא 🙂


 

IMG_3706

 

לא בכל יום

ניו אורלינס


הייתי אומרת שמה שעבד אצלנו זה שקבענו מסגרת ובה הגדרנו את כללי הטיול והציפיות שלנו. דיברנו על זה שגם אנחנו עוד לא היינו אף פעם בניו-אורלינס ואנחנו לא יודעים לגמרי איך יהיה שם, שמדובר במשהו קצת אחר מכל מה שהיה לנו עד היום. משהו מוסיקלי. אחרי שתיווכנו להם את עצמנו ואת המקום אפשר היה להתחיל להתנהל בספונטניות בתוך אותה מסגרת כללית שנקבעה. ניו-אורלינס עם ילדים? דווקא יכולה להיות חוויה שמחה, צבעונית, מעשירה, מלמדת, מגוונת ומגבשת!

חופשת האביב מביה"ס הגיעה ואיתה הטיול שתיכננו והזמנו כבר לפני חודשים רבים. חיפשנו מקום אחר ומיוחד ובבקשה קצת פחות אמריקאי אם אפשר. כל אחד כמעט יצביע על זה שזהו לא "ה"מקום לילדים כי המוסיקה שם היא ג'ז, כי חורשים את העיר והרחובות, כי חיי הלילה לחלוטין לא בשבילם, כי האוכל מתוחכם וכי באופן כללי זה לא דיסנילנד. אבל! התמזל מזלנו ושני פסטיבלי ג'ז התקיימו בדיוק בימים ששהינו בעיר, כך שגם אם ביום הנחיתה עוד לא ממש נעטפנו עד הסוף בכל האגדה הקצבית, הרי שבימים הבאים נוכל ללכת ממש בתוך הצלילים של החצוצרות, הסקסופונים, הפסנתר, התופים ושאר כלי הנגינה ששיחקו בידיהם ובפיהם של אנשי מוסיקה מוכשרים ומופלאים שאולי להם זו שגרה ומבחינתנו קוסמות משכרת.

ביום השני להגעתנו יצאנו לסיור בחוות העבדים המפורסמות למרגלות המיסיסיפי שבהן גידלו קני סוכר במטעים. סיירנו בתוך הבתים מלווים בהסבריה של המדריכה שהיתה לבושה ברוח התקופה. ראינו את חדרי האירוח, העבודה, השינה, ופינת האוכל – איפה שבילו שעות ארוכות עם אורחים חשובים כשכל הזמן הזה עסוק לו ילד עבד קטן במשימה בלתי אפשרית שבה מצד אחד הוא חייב שתהיה מספיק רוח לאורחים ומצד שני אוי לו שיכבו הנרות שעל השולחן מאותה הרוח. יכולנו להציץ גם לצריפי העבדים ולדמיין כ"כ מקרוב מעט ממה שהיה בצד שלהם.

יום למחרת החלטנו על יום יותר רגוע ופחות מתוכנן וכך עלינו על חשמלית בת 100 שנה ונסענו איתה את כל הקו הלוך וחזור. ראינו טיפוסים, בתים, רחובות וצבעים ואם כל זה לא הספיק לנו, עוד המשכנו משם לתוכו של הפסטיבל הססגוני ואל הקצב ברחוב. אנשים בגילאים שונים סוחבים כסא מתקפל על הכתף, מחפשים מקום להתמקם ואז מבלים שעות מול אחת מתוך עשרים ומשהו במות שהוצבו בכל העיר לכבוד הפסטיבל, ופועלות משעות הצהריים ועד הערב כשבכל פעם הלהקות מתחלפות. כהי העור שביננו, שיהיו בריאים, איך הם מצליחים לזוז כ"כ יפה מבלי לזוז ואיך הם מדביקים כל אדם בכל גיל בגרוב הזה, מהפנטים ומעוררי קנאה. הכל נראה נכון עליהם או שזו רק אני?

ניו-אורלינס, מקום שעבר הרבה תהפוכות לאורך השנים וכל שלטון קולוניאלי צרפתי, או השתלטות אחרת: גרמנים, ספרדים, אינדיאנים, עבדים, מלחמת העולם השניה, מלחמת האזרחים וכן הוריקן קטרינה או נזילת הנפט במפרץ מקסיקו – להכל היתה השפעה עמוקה וקשה על העיר הזו, על האנשים שחיו בה ועל הארכיטקטורה המשתנה שלה. שעות לפני שהיינו צריכים לצאת אל השדה בחזרה לסיאטל, עוד עשינו סיור מודרך בעיר. החדשות הרעות: גילינו פינות יפהיפיות חדשות שעוד לא ראינו כולל רח' שלם עם מוסיקת ג'ז אותנטית, פארק ענק עם עצי האלון המפורסמים בני מאות השנים שענפיהם נושקים לרצפה מזמינים כל ילד וילד בנפשו לטפס. החדשות הטובות: נשאר הרבה טעם לעוד ביקור.

היא הרבה מעבר לבירת הג'ז העולמית. למרות כל מה שעבר עליה היא אופטימית, שמחה וסוחפת ובין היתר יש בה מסעדה מצליחה מאד של שף ישראלי שאפילו ליטפה לנו געגוע לבית. טרפנו שם פיתות חמות מהטבון טבולות בזעתר ושמן זית, ניגבנו חומוס, שקשוקה, פלאפל, חמוצים ולקינוח מלבי. כי בסופו של יום? זה הכי בבית בעולם..