לא בכל יום

בין הבית לבין השדות


שלום לך שנה שעברה.
היית טובה אליי.
תודה לך שלימדת אותי המון מצבים מאתגרים
המון התחלות והמשכים
התמודדויות חדשות שמעולם לא חוויתי
אוצרות אנושיים שגיליתי.
תודה לך על שקיעות מטריפות
על ים טוען אנרגיה
מרחב אישי פרוס
אויר נקי מבפנים, נדידת ציפורים מבחוץ.
תודה על המחזוריות שנשמרה בך
על כל אותם דברים שגרתיים
על קסמים ושבירת שגרה
וצמתים לצמוח בהן – רגעים רגעים.
היית שנה שבה הקשבתי לי בים הרעשים
היית שנה שבה דייקתי לי מה יותר מתאים
טעיתי בך דרכים שלא היכרתי
ניסיתי לעשות הכל מאהבה
תודה על קפה במרפסת עם חברה
על רקפת שפרחה לי כל השנה
תודה על אנשי מקצוע אמינים
על מחוות ועזרה מאנשים טובים
תודה על מה שלא מצא חן בעיני
על מה שהכעיס אותי או פגע בי
על כל מה שבזכותו הבנתי מה אני כן ומה בא לי
תודה שכשדלת נסגרה
פתחת לי אחרת וטובה
תודה לך שנה שעברה שהסתיימת
ומפנה מקום לחדשה ושונה


IMG_9231

 

מודעות פרסומת
לא בכל יום

קרן שמש מאוחרת


רשימות

רכב, טלפונים, בנק, כרטיסי אשראי, חידוש רישיון נהיגה, קבלת הבית מהדיירים שגרו בו, מזכירות המושב – אישור תושבות, שערי מושבים, דואר, הדברה, אנשי מקצוע לבית: צבע, תיקונים, קניות, נגרות, עיצוב, אלומיניום, שער חשמלי לבית, רישום שלושה ילדים לבי"ס, קניה של תלבושות בי"ס וציוד למידה, הכנסת שלושתם למסגרות המדוייקות להם, ויכוחים, ניהולי משברים, אינטרנט, טלויזיה, חשבון חשמל, ארנונה ומים, כביש 6, מכולה עם כל הציוד שצריך למלא את הבית.

תן לי דקה

אלה היו ראשי הפרקים של כל אותם דברים שנחתנו אליהם עם החזרה ארצה וצריך היה לסדר אותם בהקדם בשביל להתחיל נורמליזציה של בית וחיים. אח'כ יבואו עניינים שאותם בכלל לא חישבת אבל גם בהם צריך או כדאי לגעת. ובסוף (או בהתחלה) ישנם רבדים רגשיים, חברתיים, תרבותיים, משפחתיים שנצטרך להתמודד ולהתרגל אליהם מחדש כמו בשיר "תן לי דקה להתרגל אליך שוב". כזה.

כשאת אוהבת

אמרו לי: "בוודאי החזרה לארץ הרבה יותר קלה מהמעבר למדינה אחרת" ואני אומר שיש הבדל אחד משמעותי. כשאת יוצאת לחיות במדינה אחרת את מתכווננת ופוסעת פתוחה לכל מה שלא ידוע ולא מוכר: לאויר ולמזג האויר, לנותני השירות, לשפה, לתרבות, לאנשים, לעונות השנה, למסגרות, לבדידות, לביחד, לחברויות, לבילויים, לטעמים, לנופים, לבעלי החיים, לריחוק, לחיבורים, לעצמך. את מוכנה מראש לקבל ולנסות, את סולחת לכל מה שלא עובד, יש לך סבלנות.
לעומת זאת, כשחוזרים תחושת השייכות כבר נמצאת ולכן כשמשהו לא תואם את הציפיות אז זה מפריע לך כי זה "שלך" והרי תמיד יותר אכפת לך כשאת אוהבת
לדעת לשמור על הפתיחות, הסבלנות והחמלה וביחד עם זה להתחבר מחדש למה שמוכר וידוע זה כבר רובד חדש. זו מלאכת מחשבת.
אני הבנתי אותי.


 

ים

לא בכל יום

דני לביא


בפוסט הקודם טיפטיפהטיפים, אמרתי שבפוסט הבא אספר על דני לביא.

דני לביא הוא איש אמיתי.

הוא כבן 60, שיער מאפיר אבל צבוע. הצטלבו דרכנו בטיול שעשינו אי שם באחד הפרקים הלאומיים בארה"ב, באחד הרווחים שבין המסלולים. דני לביא שמע עברית ופנה אלינו באנגלית: אתם מדברים עברית? גם דני לביא יודע עברית ואני מבטיח לכם שהיא טובה אפילו משלכם.

דני לביא גם שירת בצה"ל בכל מיני מבצעים ידועים לצידם של כל מיני אנשים ידועים אחרים והוא בכלל מתגורר כבר שנים בלוס אנג'לס. יש לו אשה צעירה ושני ילדים צעירים. הבת שלו? כשהיא היתה קטנה היא היתה כזו חמודה שהוא רצה לאכול אותה. היום הוא מצטער שהוא לא עשה את זה. אשתו לא מדברת עברית אבל הבת שלו עושה תרגילים נפלאים בהתעמלות קרקע. היא לא יושבת לרגע. כשהיא היתה קטנה? היא היתה כזו חמודה שהוא רצה לאכול אותה (פעם שניה). הבן שלו, ילד כבן 12, שחיין אולימפי! הוא כל יום, כל היום, מתאמן בבריכה האולימפית שיש להם בבית. מה עשיתם בצבא הוא שואל? טוב. אני טייס. כמובן. אני גם משיט, קופץ, מרפא, לוחם, מבשל, מצלם, מאכיל ומנגב.

וזאת הבת שלי. היא כזו חמודה וחבל שלא אכלתי אותה (שלישית). חוץ מזה יש לי חברת הייטק של סיבים אופטיים מיוחדים שמכינים אותם כך וכך וכך בתהליך מיוחד שהולך כך וכך אוהו ובוודאי. המוני עובדים בחברה שמנהל דני לביא. דני לביא הוא איש אמיתי. הוא יכול בעשר דקות להיות כל דבר שתרצו כי הוא דני לביא!

כמה חבל הוא שדני לביא כל כך צריך להגיש את דני לביא בשלמותו לאנשים שהוא בכלל לא מכיר. ראוי לו לכל אחד לפגוש פעם בחייו לפחות איזה דני לביא אחד שיזכיר לו כמה נעים פשוט להיות מי שאתה. פשוט.


IMG_6362

 

לא בכל יום

טיפ טיפה טיפים


מאז שהתגוררנו שנתיים וחצי בטיוואן למדנו שחופשים צריך לתכנן כמה חודשים מראש בעיקר אם יש כוונה לטייל במקומות חדשים. את הטיול האחרון לגרנד קניון, ברייס קניון וציון פארק אשר תיעדתי בתמונות בפייסוש בכל יום, תיכננו בעצמנו. הורדנו שתי תוכניות מהאינטרנט והתאמנו אותן לצרכים ולזמנים שלנו כמשפחה כך שהתוכנית תהיה מגוונת, כך שלא נבלה זמן ארוך מדיי ברכב ושנמקסם את מה שיש לראות ולעשות במסגרת הזמן שלנו.

עכשיו, אחרי שערימות הכביסה כבר טופלו ולא נשארה אף גרב ללא זוג(!!!) וכן סיר מבושל וסלט טרי ולא עוד המבורגרים עם צ'יפס רווי שמן נחים במטבח, אני יכולה לעמוד על כמה נקודות שהפכו את הטיול הזה למופלא.

נקודה ראשונה היא עניין התכנון. באמת שתכננו טוב. המסלול שעשינו היה מסלול מעגלי שיצא מלאס וגאס וחזר לשם. חישבנו את זמני הנסיעה מתחנה אחת לאחרת וידענו מה היינו רוצים לראות בכל תחנה שנגיע אליה. אבל מה שיותר חשוב הוא לשמור על גמישות מחשבתית ולהסכים להיפתח לשינויים. השארנו מקום לספונטניות והפתעות כך שלדוגמא, לא כל בתי המלון היו מוזמנים מראש. היו מקומות שבהם סימנו לעצמנו מס' דברים ששווה לראות ובסוף התפספס לנו והחלפנו את התוכנית באחרת לפי המלצה של תושבי המקום ולפי מה שהתחשק לנו. שינויים בתוכנית תמיד מולידים הפתעות מיוחדות ומתבלים את הטיול באופן שלא ישכח וזה גם משהו שהופך את הטיול מטוב למצויין.

הנקודה הבאה היא להגיד יותר "כן" ופחות "לא". הייתי מעלה את הנקודה הזו גם ליומיום אבל במסע משפחתי שהוא חופש היא אפילו יותר חשובה. זו חלק מהפתיחות והשחרור שיש להגיע אליו כשיוצאים יחד. השגרה מגלגלת את כולנו למעין תבנית אוטומטית של עבודה, שעות, זמנים, שיעורים, מטלות, חוגים, הסעות ועוד ועוד, וכ"כ חשוב לעצור את האוטומט הזה ובמקום סכמה רגילה של מה כן ומה לא, לשחרר. להעיר כמה שפחות, להסכים כמה שאפשר לכמה שיותר – אין הרגשה נעימה מזו לכולם.

לא להתעסק במה שהיה אפשר "אם".. ברצינות. מה יועיל? הגעתם למקום שבו לפי התוכנית הייתם אמורים נאמר לעשות ראפטינג על הקולורדו, אבל מה לעשות שאפריל ומזג האויר מתעתע, יום לפני ירד גשם זלעפות וסגרו את האתר. מה יועיל עכשיו שתגידו "אם היינו באים יום לפני…" וכן הלאה למיליון דברים שעלולים להשתבש במהלך התכנון ותוך כדי הטיול וגם בחיים בכלל. לחזור ולספר לעצמך את אותו סיפור שלא הצליח, אם זה לא בא כדי לתחקר וללמוד איך לתקן לפעם הבאה, זה מיותר וטפשי ובעיקר מדרדר אנרגיות.

להשתדל בכל יום לפחד קצת ממשהו. זו לא קלישאה. כשבכל יום את בוחרת לעשות משהו שאפילו מפחיד אותך במעט קורים מס' דברים: קודם כל זו הזדמנות לרגע של חינוך ודוגמא אישית לילדים שלומדים ממך לא לפחד מלפחד וגם להתגבר על פחד. שנית, האדרנלין ואחריו תחושת הסיפוק הם כמו לצעוד בתוך החיים עצמם במקום לאגף אותם מימין. זה הכיף, אלו הן החוויות שלא ישכחו, שם צומחים. שם חיים.

לקנות מזכרת. לא משנה לאן טיילנו ואיפה היינו, תמיד קנינו מזכרת. הילדים וגם את תמיד תרצו לקנות משהו (למזכרת). כשמראש את מגדירה לעצמך ולילדים שכל אחד יוכל לבחור לעצמו קניה אחת (או יותר) וזה יהיה משהו שתמיד יזכיר את אותו הטיול, אז אולי לא חסכת כסף אבל חסכת התלבטויות בסוגיות חינוכיות כי היית מוכנה לזה מראש ושחררת. מעבר לכיף הקניה החדשה, תיעדת מכלול של זכרונות שקשורות באותו רגע. אותי שיכנעתי.

אלוהים נמצא בפרטים. כשאני אומרת את זה אני מתכוונת לדוגמא שאם את יודעת שהטיול כולל נסיעות ארוכות ויש איתכם עוד שלושה ילדים ברכב, אז כנראה שיהיה שווה להשקיע ברכב מספיק גדול ומרווח. אם את יודעת שהטיול כולל נסיעות ארוכות עם שלושה ילדים ברכב, אז כנראה שיהיה שווה להשקיע בנישנושים ושתייה וכן בעצירות שישברו את רצף הנסיעה ויקלו. אם את יודעת… אז כנראה שיהיה שווה מדי פעם לציין בפני הילדים איזה יופי הכל, מה זה מרגיש, איזו שמש, איזו שלווה ושקט, מה טעים, איזה פרח מדהים באמצע המדבר וכן הלאה ובעיקר מה מיוחד לאותו מקום אליו הגעתם ולרגע המסויים שנמצאים בו. לדבר בגובה עיניים ולהאיר (אם את יודעת).

דני לביא. בפוסט הבא.


IMG_5764

לא בכל יום

הסחורה האנושית


אני יושבת בגייט לטיסה לסן פרנסיסקו. יש דיליי של שעה כי עמוס בשמי סן פרנסיסקו על הבוקר. אני מחליטה להוציא את הסיכומים שלי לבחינה ולעבור שוב על החומר.

כשהייתי צעירה אחרי צבא התגלגלתי למסלול 4 שנתי בלימודי  תקשורת חזותית במכללת עמק יזרעאל. לימודי תעודה עם הבטחה גדולה של המועצה להשכלה גבוהה שעד שנסיים ארבע שנים נקבל הכרה וגם תואר ראשון. לא בדקתי עוד אפשרויות, לא ניסיתי עוד דברים. התגלגלתי. אפילו לא ידעתי אם אני אתקבל ומה זה בכלל אותו תיק עבודות שיש להציג במבחני הכניסה. כל המועמדים נראו לי מוכשרים ממני, מנוסים ממני ויודעים הרבה יותר. שכרתי חדר בקיבוץ מזרע. בחלון של החדר היו שדות העמק פרוסים מולי ומשנים גוון וצבע בכל עונה שחלפה. נשימה ומרחב.

צעד אחרי צעד גיליתי עולם והעולם הזה שאב אותי לתוכו. בשנה השלישית כבר קיבלתי מצטיינת ובסוף פרוייקט הסיום של שנה ד' קיבלתי הצעת עבודה מאדלר (אדלר חומסקי). תואר ראשון, לעומת זאת, לא קיבלתי. אחרי תקופה הגיע מכתב שהבטיח שאוכל לעשות השלמה לתואר. עברתי לאוניברסיטה הפתוחה ומאז אני לומדת לתואר הזה.. לאט לאט ולבד

הקורס האחרון עליו נבחנתי היה קורס מרחיב דעת על הסחורה האנושית – עבדות וסחר בעבדים באפריקה וממנה. המיקוד היה על סחר העבדים הטרנס אטלנטי מאפריקה ליבשת אמריקה.

העבדות היתה קיימת משחר ההיסטוריה. עוד מהתקופה התנ"כית (עבדים היינו לפרעה במצריים), דרך תקופת יוון העתיקה וגם רומא אבל מה שהפך את העבדות השחורה הטרנס אטלנטית שאנחנו מכירים ומזועזעים ממנה עד היום להיות הסמל לעבדות, היא העובדה שהיא נמשכה כ-300 שנים, שהיא היתה העבדות הכפוייה הגדולה בהיסטוריה, שהיא אופיינה בגזענות נוראית, אכזריות והובלתם באונס של מיליוני בני אדם (ההערכה עומדת על כ-12-13 מיליון אפריקנים) דרך מסע ימי אלים, מטלטל, אכזרי, קטלני, משפיל ועוד מילים שלא יספיקו לתאר את הזוועות שהיו בו. יכולתי לתאר פה עוד ועוד אבל הסיבה שאני כותבת את כל זה היא בשביל לקשר.

יום האשה הבינלאומי שלי

ביום הזה אני מחברת בין הנשים האפריקניות שלמדתי עליהן בקורס המעשיר הזה לבין החוויה האישית שלי. נשים באפריקה אשר פשטו על ביתן, חטפו להן את הגברים בחייהן – אם זה ילדים או בעלים או אבות וסבים, ניתקו אותן באחת מסדר חברתי ומשפחתי שהכירו וגדלו עליו. הן נותרו לבד. לבד להחליט, לבד לכלכל, לבד לגדל ילדים, לבד לשרוד. נשים חזקות. המון כאלו

אני שמחה וגאה שיש לי ההזדמנות ללמוד ולהתעשר בקורסים מעניינים ומרתקים כמו זה. אני עוד יותר גאה שאחרי כל השנים שחלפו ולמרות כל השינויים והתירוצים לעזוב את התואר הזה לעזאזל, עדיין ממשיכה איתו ולא מוותרת (בינתיים). הכי גאה לתת דוגמא אישית לילדים שלי שאף פעם לא מאוחר להתחיל משהו חדש, ש"תואר" הוא לא הדבר הכי חשוב, "מה יגידו או יחשבו" זה לא שיקול, שהרבה דברים יכולים לעניין אותם, שבחירה ישנה יכולה להתאדות עם הזמן, שלכל זמן.

 

הערה לסיום: אל לכם לחשוב שהעבדות כבר לא קיימת. היא נקראת היום "עבדות מודרנית" והיא מוסווית בתוך עבדות הגירה, סחר באיברים, עבדות חוזית, עבדות ילדים, עבדות צבאית, עבדות חקלאית, סחר בנשים לצרכי מין, עבדות ביתית ועוד ועוד צורות של עבדות שקורות לנו ממש יום יום מתחת לאף כשאנחנו שותפים מלאים שלה. בנוסף, המספרים שאליהם היא מגיעה הם הרבה הרבה הרבה יותר ממה שהיה עם העבדים השחורים שהובאו לאמריקה..

למי שהגיע עד כאן, תודה מאד שקראתם.


לא בכל יום

פוסט מתנה


יש לנו במשפחה מן מנהג שהתפתח במהלך השנים והוא אומר שבכל פעם שיש למישהו מבני המשפחה יומולדת, אז הוא לא רק מקבל מתנה אלא גם מעניק לאחר (אח לאחיו וההורה לילדיו) וזאת בשביל שכולם ישמחו ויצפו לחגיגה אבל גם בשביל ללמד שלתת זה לא פחות כיף מקבל.

מתוך זה ומאחר ורק עכשיו חגגתי יומולדת בעצמי וכך קיבלתי ברכות ואיחולים ומתנות ותשומת לב נעימה (תודה מאד גדולה), רציתי גם אני לתת משהו משלי. רציתי לספר על אחד הדברים הנפלאים שהגעתי אליהם במהלך השנה שחלפה ואולי אם אספר, זה ייתן מעט השראה למי שקורא וייטיב ולו בקצת את דרך ההסתכלות על החיים.

לא בדיוק זוכרת באילו נסיבות עלתה לה שיחה ערה ביני לבין בתי הצעירה שהיא בת 8, אבל איך שהוא היא שאלה שאלה שהיתה קשורה באימון מחשבות. שאלה אותי למה הכוונה. "זוכרת שלפני כמה זמן", אמרתי לה, "באת אליי וטענת שהיה לך יום גרוע? הכל הלך בו רע ולא הסתדר? ואני ביקשתי ממך לקחת דף נייר, לשבת בחדר להתאמץ ולכתוב רשימה של דברים שדווקא היו נפלאים ועשו לך טוב בלב?" כן, היא זכרה. עד עכשיו הרשימה הזו תלויה אצלה על לוח שעם בחדר ומדי פעם היא מוסיפה שם סעיפים או סתם מציצה להיזכר מה עשה לה טוב. "זה נקרא לאמן את המחשבות".

מחשבה. כמו חברה הכי טובה. מאותם נכסים הכי אישיים שיש לנו. מוגנת כמו מעיין סודי בתוך רכס הרים ששומר עליה. יכולה להיות הרסנית ומעיקה, להפוך לנו את הבטן, להפחיד, לייאש, להרוס ומצד שני להצמיח, לחזק, לעודד, לחייך, לשמור לנו על שלוות הנפש. היפה הוא מרחק המחשבה בין הטובה לאחרת והקלות היחסית שניתן להחליף בין מחשבות (אם מתאמנים). מחשבה יוצרת מציאות.

רק הארתי. לפעמים זה כל מה שצריך.

ענת


img_4416

לא בכל יום

הילדה שבך


עבר זמן מאז הפוסט האחרון ומאז יש כבר בחנויות שירים של קריסמס ושוב עצי אשוח עם אוטו מתחת נוסעים ממקום למקום. הבתים מתחילים להבהב באורות הצבעוניים ויש אוירה קסומה וחגיגית שמתחילה עוד לפני חג ההודיה. אנחנו מצידנו החלטנו לנצל את ארבעת ימי החופשה של האחרון בלוס אנג'לס. לקחנו את הילדים לראות את עיר הסרטים. ביום הראשון רכבנו עם אופניים שכורים לאורכה של הטיילת בסנטה מוניקה מלווים בשמש נעימה, חול רך ורוח מלטפת בפנים. ביום השני היינו כל היום ביוניברסל סטודיו כולל הטירה של הארי פוטר. בכל פינה מכרו שרביטי קסמים (מקוריים) ויזמו נקודות שבהן ניתן לעמוד ולהצדיק את הקניה תוך תנועה מכוונת ולחש קסמים שמפעילים אלמנט מסויים בחלון אם עושים הכל נכון. עוד עשינו שם סיור סרטים מודרך, מופע פעלולים, מופע בעלי חיים, רכבת הרים ועוד. יום שלם של תורים וגירויים של כל החושים.

למחרת נסענו לשדרת הכוכבים וכשהתחיל הגשם בטיימינג מדוייק, נכנסנו למוזיאון מאדאם טוסו. שלוש קומות של אבק כוכבים (ליידי גאגא קטנה אפילו יותר ממדונה, קלינט איסטווד גבוה ממש! ואנג'לינה? הרבה יותר מדי דקה מאז שהיא ובראד..). משם המשכנו לבברלי הילס לטיול שכונות, ארוחת ערב, שתי גלריות וקינוח במצפה כוכבים כולל תצפית מדהימה על כל העיר.

יום אחרון –  שעה וחצי לסנטה ברברה. עיירה קסומה בסגנון ספרדי כולל קשתות, עצי דקל גבוהים, גגות אדומים ושלל חנויות ובתי קפה ציוריים לאורכו של רחוב המגיע עד הים. זו היתה גיחה תמציתית ונהדרת אל שמש, אויר וים.

קל להרגיש טוב יותר ונעים הרבה יותר כשיוצאים מתוך נקודת הנחה שכל הטוב והיפה הזה – מגיע! מגיע לנו להנות, לאהוב ולהרגיש אהובים, חופשיים, קלילים ובטוחים. מגיע לנו שפע כללי ושפע כלכלי. זו זכות שניתנה לכל אחת מאיתנו מעצם זה שהגחנו לעולם הזה. קל יותר להרגיש חמלה לסביבה שלנו ולפתח פחות כעסים כשמדי פעם מסתכלים על הסובבים אותנו כאילו הם עדיין ילדים ללא קשר לגילם הפיזי. ילדים שרק רוצים שיראו אותם או ישמעו אותם וגם יחבקו ויאהבו. הילדה הזו (או הילד) רוצה לפעמים תשומת לב – שישחקו איתה, יציירו, ינגנו, ירקדו, יצחקו, יחבקו, יטיילו או סתם יפנקו ויבינו בלי לשפוט. הילדה הזו (או הילד) היתה ותהיה שם תמיד. גם זו שנמצאת בך בעצמך שלך. גם לה לא תזיק קצת חמלה, הבנה ואהבה ממך עצמך.


בתמונה: משפחה יפה בלבן שביקשה להיצטלם לפני ארוחת חג ההודיה. סנטה מוניקה.

img_4079